תלה"מ 12974-06-17 א.ר נ' א.ר

המאמר נכתב בשיתוף עם משרד עורכי דין חגית הלוי

השאלה היכן תיערך משמורת הילדים במקרים ספציפיים, הינה החלטה המתקבלת בבית המשפט לענייני משפחה או בבית הדין הרבני לאחר פירוד ההורים, וזאת במטרה להסדיר את אופן גידול הילדים בצורה שלא תפגע בהתפתחותם התקינה. בית המשפט לענייני משפחה או בית הדין הרבני, פועלים כאשר עקרון העל הניצב לפניהם, הינו טובת הילד.

ככלל, משמורת הילדים הניתנת להורה המשמורן, מקנה לו את הסמכות לקבל החלטות שבשגרה בטיפול בילד. כחלק מקביעת המשמורת, יתכן ויהיו הגבלות מסוימות על שני הצדדים, במטרה להבטיח את הקשר בין שני ההורים גם לאחר הפרידה, כחלק מהסדרי הראייה. אך מה קורה כאשר עולה בקשה הנוגעת לאמור במשמורת ילדים?

השאלה העולה בעת פירוק הקשר בין הזוג, היא מי יהיה ההורה המשמורן. זאת אומרת, מי יהיה ההורה האחראי לגידולו של הילד וביתו יהיה קורת גגו של הילד המשותף. הבחירה מי יהיה ההורה המשמורן, נוגעת אך ורק לטובתו של הילד הספציפי.

עובדות המקרה:

במסגרת הליך תלה"מ 1294-06-17, שנוהל בבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב-יפו, דובר על אב אשר הגיש תובענה כנגד העברת בתו והעתקת מקום מגוריה לאימה בשומרון. האב, אשר מתגורר באזור גוש- דן, כחלק מהליך של יישוב סכסוכי משפט, הגיש בקשה בהולה לסעד זמני דחוף. זאת אומרת, האב ניסה למנוע מביתו לעבור לביתה של האם, בשל חשש מסכנה ביטחונית, שכן האזור נמצא מעבר לשטחי הקו הירוק ומוקף בישובים ערביים.

בנוסף, טען האב שהמרחק ישפיע משמעותית על הקשר שלו עם בתו. העתקת מגוריה של האם לאזור השומרון, נובעת כתוצאה מנישואיה הטריים עם אלמן, אב לחמישה ילדים, אשר מתגורר באותו אזור. האב הלין על כך שהאם עשתה זאת ללא ידיעתו וללא הסכמתו, אף על הסכם הגירושין החתום, המוסכם בין הצדדים.

נימוקיו של בית המשפט?

קביעת מקום מגוריהם של הילדים הוא תפקיד משותף של שני ההורים, גם אם הם פרודים. מוקנות להם הזכויות והחובות ההוריות, מכוח חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות. באשר להעתקת מגורים, העתקה תיעשה רק בהסכמת ההורים ובהסכמתו של בית המשפט לענייני המשפחה.

בית המשפט בוחן שלושה אינטרסים חשובים ועל פיהם קובע את הכרעתו:

א. אינטרס הקטינה.

ב. זכות הורה המשמורן לקבוע את מקום מגוריו.

ג. זכותו של ההורה שאינו משמורן לקיים קשר סדיר ורציף עם הקטינה.

בית המשפט לא מצא בסיס בטענותיו של האב, שכן הקטינה חשה מוגנת ואהובה בקרב חמשת הילדים ובעלה של האם. בית המשפט מצא לנכון לציין כי קיימים אזורים נוספים אשר מהווים סכנה, וכי על האב לדאוג לתחושת הביטחון של בתו ולא לתת מקום לחרדה להנחות אותו. בית המשפט סבור כי ילדים בגילאים אלו מתאקלמים יחסית במהירות לביתם החדש/הנוסף, ולכן אין כאן פגיעה בעקרון טובת הילד כתוצאה מהעתקת המגורים. קיימים לא מעט דרכים אשר יאפשרו להורה שאינו משמורן לקיים את זכותו ואת זכות הילד להתראות עמו. המעבר, כשלעצמו, אינו טומן בחובו סכנה.

לסיכום:

בית המשפט מביא את גישתו החדשה של כבוד השופט פ' מרכוס, במסגרת הליך לעניין המשמורת, בציינו את הדברים הבאים: "בעבר נהוג היה לדון תחילה בהנחה שלהורה המשמורן יש זכות לעבור דירתו כדי לשפר את איכות חייו, ורק לאחר מכן נבדק טובת הילד והקשר עם ההורה הלא משמורן. הגישה החדשה היא שהורה משמורן יש לו זכות מעבר מקום מגורים עם הקטינים והוא אינו חייב להוכיח שהמעבר הכרחי. גם ההורה שאינו משמורן אינו חייב להראות כי מניעת שינוי המשמורת הכרחי כדי למנוע נזק לקטין מהמעבר. לפי השיטה היום, תחילה ההורה שאינו משמורן חייב להראות כי המעבר יגרום נזק לילדים , דבר המצריך בדיקה מחדש של ענין המשמורת, ורק לאחר מכן בודקים את יתר המרכיבים: הפגיעה ביחסים בין הקטין לבין ההורה שאינו משמורן. אם ההורה שאינו משמורן מצביע על נזק אפשרי, כי אז בית המשפט צריך לשקול אם שינוי במשמורת יהיה לטובת הקטינה."

במקרה שבו הוחלט על העתקת מקום מגורים, השאיפה תהיה לקיים קשר איכותי בין ההורה שאינו משמורן לבין הילד המרוחק. על ההורה המשמורן, אשר העתיק את מגורי הקטין, יהיה נטל הנסיעה או הבטחת קיום הקשר בין השניים.