האחריות המוטלת על הורים בכל הנוגע לילדיהם, היא רבה ומגוונת. היא באה לידי ביטוי בימי שגרה, שבהם שני ההורים מגדלים את ילדיהם ביחד. עם זאת, כאשר התא המשפחתי מתפרק, חלוקת האחריות בין ההורים משתנה והופכת להיות מורכבת יותר, הן להורים ובוודאי שלילדים. בשים לב לאמור, במאמר שלהלן נסקור: מהו הדין באשר לאפוטרופסות במדינת ישראל – ביחס של ילדים להורים, מהי משמורת ילדים, מהם הסדרי ראיה ומה הדין בדבר מזונות ילדים וחזקת הגיל הרך.

מאמר זה מובא לנוחיותכם/ן, קוראים/ות יקרים/ות ואין לראותו כתחליף לייעוץ עם עורך דין לענייני משפחה.

חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות

חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב–1962, (להלן: " חוק הכשרות"), מגדיר כי כל אדם כשיר לבצע פעולות משפטיות בעניינו, כל עוד לא סויגה זכות זו לפי חוק הכשרות. כמו כן, חוק הכשרות נועד להגן על אוכלוסיות, אשר שיקול דעתן יתכן שיהיה מוטה ומוטעה. כך למשל, לפי סעיף 33 לחוק הכשרות, האוכלוסיות הנמנות כזכאיות להגנה הן: קטינים, פסולי דין (מי שהוגדר על ידי בית המשפט ככזה, לרוב כאשר מדובר ברפיון שכלי או לקות נפשית) או כל אדם שבנסיבות העניין לא יוכל לקבל החלטות בעניינו וזאת לפי החלטת בית המשפט.

א. אפוטרופוס – הגדרה:

אפוטרופוס הינו אדם המוגדר כאחראי על טיפול וקבלת החלטות בעניינו של אחר. כאשר אנו עוסקים בקטינים (דהיינו – מי שלא מלאו לו 18 שנים), הרי שאז הוריהם מוגדרים בתור האפוטרופוסים הטבעיים של ילדם. עם זאת, יש מקרים שבהם בית המשפט ימנה לקטין אפוטרופוס אחר, ארעי או קבוע. אפוטרופוס ארעי ימונה כאשר מדובר בהחלטה הנוגעת לקטין, אך יש חשש שבשל אינטרסים אישיים, ההחלטה לא תהיה לטובת הקטין. לדוגמא: ענייני ירושה, מזונות, הסדרי ראיה ומשמורת – אינטרס אישי של נקמה בבן הזוג השני בעת הליך גירושין ושימוש בקטין כקלף מיקוח. אפוטרופוס קבוע לקטין, עשוי להתמנות במקרה של יתום, פסילת דין של הוריו של הקטין, נטישתו ועוד. אפוטרופסות אינה חלה רק על קטינים: יתכן שימונה אפוטרופוס לסיוע וטיפול באדם בעל לקות שכלית או נפשית וזאת על מנת שיוכל לקבל למענו החלטות וכן אפוטרופוס לקשישים אשר אינם צלולים וכו', הן בשל סיבה ארעית או קבועה ועוד.

ב. ערכאות שבהן ניתן לדון במשמורת והסדרי ראיה:

הערכאה שבה ניתן לדון בענייני קטינים, היא בבית המשפט לענייני משפחה, אשר בסמכותו לדון בכל נושא אשר עולה במערכת יחסים בתא המשפחתי, למעט תביעות לנישואין וגירושין. ערכאה נוספת ועקיפה, היא בית הדין הרבני. אומנם סמכותו של בית הדין הרבני היא לנישואין וגירושין וזאת מכוח חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואים וגירושין), התשי"ג–1953, אך כאשר מדובר בתביעה אשר כורכת עמה עניינים נוספים (כגון – משמורת וחלוקת רכוש), אזי קיימת סמכות לערכאה זו. במרבית המקרים, ענייני משמורת והסדרי ראיה, ידונו בעת גירושין של זוג. זאת אומרת, שאם יכרכו את הנושאים הללו יחד עם תביעת הגירושין, בעת ניהול תיק בבית דין הרבני, אזי רק ערכאה זו תוכל לדון בהם.

עם זאת, כאשר החל דיון בנושא באחת הערכאות, לא תוכל הערכאה המקבילה לדון בעניין זה. לכן, יש חשיבות למהירות שבה ייפתח התיק. בשפה המשפטית הדבר מכונה "מרוץ סמכויות" – דהיינו, במקום בו ייפתח התיק בעניין זה, ראשון, שם ינוהל ההליך. מקום דיון התיק נתפס כרלוונטי ובעל חשיבות רבה להטבה עם הצד המבקש.

משמורת ילדים

לאחר החלטה על פרידת הזוג ובעת הפרדה בין מגוריהם של השניים, תיקבע בהחלטת הזוג בהסכמה, או במידה ואין ביניהם הסכמה, אז בהתערבות בית המשפט, דרך גידול הילדים המשותפים של השניים. משמורת הינה מושג אשר נועד להגדיר מי הוא ההורה האחראי בכל עת על סידור הלינה של הילדים ומגוריהם וכן מי יהיה ההורה אשר יהיה אחראי על הגידול השוטף של הילדים המשותפים. הבה נסקור את סוגי המשמורת, כדלקמן:

א. משמורת בלעדית:

משמורת זו ניתנת לאחד מבני הזוג ובמסגרתה מוטלת על אחד ההורים האחריות להלנה ולמגורי הקטין. הורה אשר זוכה במשמורת בלעדית, יוגדר בתור "הורה משמורן". למעשה, הורה משמורן הוא המטפל העיקרי בילדיו ולרוב הוא יקבל החלטות יום יומיות בדבר גידולו של הילד. בכל הנוגע לצרכים הכספיים הנדרשים לצורך גידול הילדים, כלומר מזונות – אלו ישולמו להורה המשמורן וזאת מכיוון שמרבית ההחלטות, הכלכלה וההלנה, מוטלות עליו. כפי שנסביר בהמשך, מזונות משולמים על ידי האב לאם, מאחר והם מוטלים על האב מכוח הדין הדתי–אישי. זאת ועוד, להורה השני, שאינו מוגדר בתור הורה משמורן, תהיה זכות להתראות עם הילד בזמנים קבועים. בשפה המשפטית, קוראים לכך – "הסדרי ראיה" (על כך – נרחיב בהמשך). משמורת בלעדית המוטלת על הורה אחד ובמקביל הסדרי ראיה המוקנים להורה שני, היא הנפוצה ביותר ומטרתה ליצור בית קבוע ויציבות לילד, אשר הוריו אינם חיים ביחד.

ב. משמורת משותפת:

אומנם משמורת משותפת הייתה קיימת בעבר, אך אין ספק שרק בשנים האחרונות היא הפכה לשכיחה מאוד. משמורת משותפת היא משמורת אשר במסגרתה על שני בני הזוג מוטלת מטלה שווה בדבר גידול ילדיהם, מגוריהם והלנתם. למעשה, לילד ייווצרו שני חדרים בשני בתים שונים, אשר חלוקת הזמן ביניהם תיקבע באופן שווה בימי השבוע ובהתאם להסכם המשמורת אשר יקבע ביניהם ויקבל תוקף משפטי מחייב על ידי הערכאה המשפטית הדנה בעניינם. משמורת זו גם מהווה יתרון בכל הנוגע לקיומו של הקשר הרציף ומעורבות שני ההורים בחייו של הילד. עם זאת, עולה השאלה בדבר יציבות חייהם של ילדים המתגוררים בשני בתים שונים ובעצם בשתי מסגרות שונות, דבר שעשוי ליצור בהם תחושת אי וודאות ובלבול.

ג. קביעת משמורת:

קביעת משמורת, בין אם היא תתבצע בהסכמת ההורים ובין אם לא, תקבל את תוקפה על ידי הערכאה המשפטית אשר דנה בסוגיית המשמורת. זאת בשל החשיבות הרבה של גידולם של הילדים. הערכאה המשפטית, בליווי עובדות סוציאליות במעטפת טיפולית, תיבחן כל מקרה לגופו ותראה לנגד עיניה את טובתו של הילד הספציפי, שבעניינו דנים. במקרים רבים, אחים בני אותה משפחה, יופרדו בעניין המשמורת וזאת בשל תפיסה המתחשבת בכל מקרה לגופו. כמו כן, ישנם מקרים מצערים שבהם הורים משתמשים בילדיהם כ"קלפי מיקוח" בעת הליך הגירושין ולכן יכולים לקבל החלטות בעניינם בצורה שגויה ומוטעית. במקרים כאלו, ימנה בית המשפט אפוטרופוס לעניין משמורת, אשר יקבל את ההחלטה בצורה שקולה ונקייה מכל אינטרס של הוריו – זאת לפי סעיף 29 לחוק הכשרות. אך חשוב לציין כי ברוב הליכי המשמורת, ההורים פועלים בצורה שקולה ולטובת הילד, כך על פי ניסיוננו כעורכי דין משפחה.

הסדר ראיה

לאחר שתיקבע משמורת בלעדית לאחד מהורי הקטין, יהיה גם צורך להגדיר בהסכם מאושר על ידי ערכאה משפטית, את המפגשים עם הורה שאינו בעל משמורת בלעדית.

א. מהם הסדרי ראיה?

הסדרים אלו הם חלק מהסכם שבו נקבעת תדירות המפגשים בין הילד להורה שאינו משמורן. הסדרי ראיה נועדו לשמור על קשר רציף ויציב עם הורה אשר חייב במזונות, אך אינו מתגורר עם ילדו, בשל הפירוד מההורה השני אשר הוגדר כמשמורן. הסדרי ראיה כאלו יערכו כאשר ישנה משמורת בלעדית ולא כאשר מדובר במשמורת משותפת. הסדרי הראיה – יתכן שיקבעו על ידי שני ההורים בהסכם, או על ידי ערכאה שיפוטית, בעזרת פקיד סעד שילווה את התהליך. בשני המקרים יקבל ההסכם תוקף משפטי ותוטל חובה על שני ההורים לקיימו. כל זאת – בשל הצורך ביציבות בחייו של הילד, על ידי מעורבות אקטיבית של שני הוריו.

הסדרי הראיה המקובלים בישראל, עומדים על שני מפגשים שבועיים משעות אחר הצהריים ועד הערב וסופי שבוע לסירוגין. זו "התבנית הסטנדרטית" להסדרי ראיה. הסדרי ראיה המכילים מספר רב יותר של מפגשים ו/או מפגשים הכוללים לינה אצל ההורה שאינו משמורן, יוגדרו "הסדרי ראיה מורחבים".

ב. סנקציות בגין הפרת הסדרי ראיה:

הסכם הסדרי ראיה, הינו הסכם מחייב בעל תוקף משפטי, במיוחד כאשר בית המשפט מטיל הסדרי ראיה במסגרת הליך משפטי, שהרי אז מדובר בפסק דין. בשל הצורך להגן על הילד והאינטרס הגלום בקיום הסדרי הראיה, הפרת הסכם זה תלווה בסנקציות מטעם הערכאה המשפטית. הפרת הסדרי ראיה יכולה להתקיים על ידי שני ההורים.

כאשר הורה שחלים עליו הסדרי ראיה, אינו מקיים כהלכה את ההסדר, אזי יכולה הערכאה המשפטית לפעול בדרכים אלו: לצמצם לו את הסדרי הראיה, במידה והוא עושה זאת בצורה שאינה שיטתית וקבועה, או לחילופין, לחייבו לקיים את הסדרי הראיה בעזרת פיצוי עונשי וזאת כאשר ההורה אינו מעוניין לקיים קשר עם ילדיו. כאשר ההורה המשמורן מונע בצורה אקטיבית את מפגשיו של ההורה המקיים הסדרי ראיה, אזי יכולה הערכאה המשפטית לחייבו בביצוע ההחלטה או ההסכם, באמצעות הטלת סנקציה כספית. במקרים מסוימים, הילדים יכולים להתנגד לקיום הסדרי הראיה. במקרים כאלו, תיבחן הערכאה המשפטית, האם הדבר נובע מהסתה של אחד ההורים או האם הפעולה נובעת מדעתם העצמאית.

ילדים מתחת לגיל 6

באופן טבעי, למשפט הישראלי יש יחס מעט שונה, לגבי ענייני משמורת הנוגעים לילדים מתחת לגיל 6. יש האומרים כי התפיסה בתרבות הישראלית נובעת מתרבות מיושנת, אך מנגד, יש האומרים שהדבר נובע מצורך חיוני בהתפתחות.

א. חזקת הגיל הרך:

לפי סעיף 25 לחוק הכשרות, ילדים מתחת לגיל 6 –ישהו בחזקת אימם, כל עוד אין סיבה ממשית שבגינה לא יוכלו לשהות עמה. במילים אחרות, כאשר מדובר בילד מתחת לגיל 6, אמו תמיד תשמש בתור ההורה המשמורן. חקיקה זו נובעת מתפיסה שלפיה ילד עד גיל 6 זקוק לאמו, משלב קטנותו ועד היותו של הילד בעל יכולת מסוימת להבין את הקורה סביבו. המקרים שבהם לא תוכל האם להיות מוגדרת אוטומטית ההורה המשמורן, הם כאשר האם בעלת תפקוד לקוי שאינו מאפשר גידול ילדים. לדוגמא במקרים של נכות שכלית, התמכרות, אלימות קשה ועוד. אגב, יש לציין כי נטל ההוכחה בדבר אי מסוגלותה של האם, יוטל על האב או על גורמי הרווחה שמטפלים בתיק.

ב. ועדת שניט:

ועדת שניט, או בשמה המלא – "הוועדה הציבורית לבחינת ההיבטים המשפטיים של אחריות הורית בגירושין", הוקמה בשנת 2005 על ידי שרת המשפטים בזמנו, ציפי לבני. מטרת הוועדה הייתה לבחון את חזקת הגיל הרך כפי שקבוע כאמור בחקיקה ובפסיקה ובכלל את אופן החלוקה בעת פרידת הורים – בענייני משמורת, מזונות והסדרי ראיה.

המסקנות שעלו מהחלטת הוועדה, היו שהחלוקה המתבצעת אינה שוויונית בכל הנוגע למשמורת ילדים מתחת לגיל 6, הן לגבי אביהם שנשללת ממנו הזכות להיות משמורן והן לגבי אימהות אשר מוטלת עליהן החובה לשמש כמשמורניות בלעדיות ללא התחשבות באורח חייהן, לרבות בקריירה. הוועדה הגישה דוח ביניים בשנת 2008, שבו קראה לביטול חזקת הגיל הרך האוטומטי וביקשה להגדיר את החלוקה כ"אחריות הורית משותפת". המלצות הוועדה הוגשו באופן סופי בשנת 2011, שם הומלץ על ביטול חזקת הגיל הרך וכן החלפת סעיף 25 לחוק הכשרות, בסעיף הקובע כי בעת אי הסכמת ההורים, כל אחד מהם רשאי לבקש מבית המשפט לקבוע אופן מימוש אחריות הורית – שהוא הסדר הורות – כאשר בית המשפט יעשה זאת בהתחשב בנסיבות חייו של הילד וכן ברצונו של הילד, בהתחשב בגילו ובגרותו. למרות שהמלצותיה של הוועדה לא עוגנו בחקיקה, עדיין ניתן לראות את השפעתה במסגרת הפסיקה הרווחת כיום. ללמדנו, כי מימושה של משמורת משותפת, מעבר למה שהיה נתון בעבר, קשור באופן משמעותי להמלצותיה של הוועדה. משמורת משותפת אכן מקיימת אחריות הורית והסדר הורות שוויוני.

מזונות ילדים

כחלק מפרידת ההורים, בעיקר בעת משמורת בלעדית, יוטל נטל כלכלי על אחד מבני הזוג, לאור הגידול השוטף של הילד. אי לכך, מזונות ילדים נועדו לחלק את הנטל בין שני ההורים אשר נוטלים אחריות משותפת בגידול ילדיהם. על מזונות ילדים והקשר בין מזונות למשמורת, נסביר בחלק שלהלן:

א. מהם מזונות ילדים:

סעיף 3 לחוק תיקון דיני משפחה (מזונות), התשי"ט–1959 (להלן: "חוק המזונות"), מגדיר כי על כל אחד מבני הזוג, לקחת חלק פעיל בדאגה לרווחת הילד. זאת עד הגיעו של הקטין לגיל 18. עם זאת, בניגוד לאמור בחוק המזונות, הדין הקובע הוא הדין העברי בכל הנוגע למזונות ילדים – אצל יהודים. בהתאם לדין הדתי, תשלום המזונות מוטל על האב, כאשר קיימת חלוקה לגילאים:

ילדים עד גיל 6 – לפי הדין העברי, בגיל זה מתוארים הילדים כ"קטני קטנים" ואז מוטלת על האב החובה לכלכלם. כל ההוצאות הנדרשות לגידול הילדים עד גיל 6, מוגדרות כמזונות מדין חובה ולכן האב חייב בהם באופן מוחלט.

ילדים מגיל 6 ועד גיל 15 – בגילאים אלו החובה מוטלת על האב, לפי הדין העברי בכל הנוגע למזונות מדין חובה. אך באשר להוצאות הלא בסיסיות, האב חייב במזונות מדין צדקה, אשר נגזרים בהתאם ליכולתו הכלכלית.

ילדים מגיל 15 ועד גיל 18 – בגילאים האלו, חייב האב במזונות מדין צדקה, על כל המשתמע מכך. גם במהלך השירות הצבאי, חייב האב במזונות, אך אלו מופחתים לשליש מהמזונות ששולמו מדין חובה, בהתאם לנסיבות וצרכי הילד.

ב. מזונות במשמורת משותפת:

אופייה של משמורת משותפת, מגלם בתוכה הוצאות בגידול השוטף של הילד, הכולל: לינה, מזון, ביגוד וכדומה. בעבר, הוטלו מזונות ילדים גם כאשר הייתה חלוקה שווה באופן הגידול, כלומר, משמורת משותפת. לאחר דיון רב ופסיקה תקדימית שניתנה על ידי בית המשפט העליון, נקבע כי הטלת המזונות במסגרת משמורת משותפת, יתחלקו באופן שוויוני בכל הנוגע למזונות מדין צדקה. אין ספק כי מדובר בפסק דין תקדימי, שמסייע מעתה לבני זוג ככלל, לגדל את ילדם במשותף ואכן "עושה צדק" כלפי אבות, שבעבר היו מחויבים במזונות גם במקרה של משמורת משותפת. אך נעיר, כי גם לפני אותו פסק דין תקדימי, בדרך כלל בתי המשפט היו מפחיתים במעט את נטל המזונות. אגב, הפסיקה לא חלה על מזונות מדין חובה, נכון לכתיבת שורות אלו.

ג. סנקציות בגין אי תשלום מזונות ילדים:

תשלום המזונות כאמור, הינו חובה. הטלתו נפסקת על ידי בית המשפט לענייני משפחה או בית הדין הרבני. עם זאת, חשוב להעיר ולהדגיש, כי אי תשלום מזונות נתפס כפגיעה ישירה באורך חייו של הילד. לכן, כאשר אב נמנע מלשלם את מזונות ילדיו, אזי האם תוכל לפנות לביטוח לאומי ובהתאם למבחני הכנסה, לקבל תשלום מזונות. במקביל, הביטוח הלאומי רשאי לתבוע את האב בגין כל תשלום מזונות שהועבר לאם. בנוסף, אי תשלום מזונות עשוי לגרור סנקציות הנוגעות למשמורת והסדרי הראיה של הילדים. בית המשפט או בית דין יוכלו להורות על הפסקת הסדרי ראיה או צמצומם, במידה וקיימת התרשמות שלפיה אי התשלום מהווה חוסר אכפתיות מהילד.

סיכום:

גירושין ככלל והסדרת משמורת ילדים בפרט, הם נושא מורכב מאוד, שמצריך בגרות, אחריות וגם נושא בחובו קושי רגשי ונפשי. לכן, לדעתנו, חשוב לקבל כל החלטה בנושא, בתבונה ובזהירות. מומלץ וחשוב מאוד להיוועץ עם עורך דין לענייני משפחה, אשר בקיא בכל הנוגע לניהול הליכים הנוגעים בתא המשפחתי הכוללים פן משפטי ורווחתי יחדיו.