הבה נדמיין את הסיטואציה הבאה:

התחתנת עם אהבת חייך. רכשתם יחד דירת מגורים, שבה התגוררתם מספר שנים וחיי הזוגיות שלכם פרחו. בשל קריירה וגיל צעיר, טרם הספקתם להביא ילדים לעולם, למרות שהיה ברור שגם השלב הזה יגיע. אך לפתע, ביום בהיר, בן הזוג שלך, אהבת חייך, הלך לעולמו בשל תאונה או מחלה או פגיעה כלשהי.

מעבר לצער העצום שאין מילים לתארו, נסי לדמיין שעתה, את מחויבת להינשא לאחיו של בעלך המנוח. את לא רוצה לעשות כן, אך כדי שלא תצטרכי לעשות זאת – משפחתו של הבעל, לרבות אחיו – דורשים ממך סכום כספי משמעותי, כדי לבצע טקס עתיק יומין, שרק בהתקיימו – תוכלי להימלט מהחובה להינשא לאחיו של בעלך המנוח.

הסיטואציה שתוארה, אינה פרי דמיונו של מחבר המאמר הזה – אלא זו המציאות במדינת ישראל. לנישואין עם אחיו של הבעל, קוראים "ייבום" וכדי להימנע מאותם נישואין, יש לבצע טקס שנקרא "חליצה". על כך, במאמר שלהלן, שאותו חיברנו לידיעתכן/ם ונוחיותכן/ם, הגולשות והגולשים:

ייבום וחליצה – הסבר כללי:

למעשה, מדובר בהליך שהמקור שלו הוא במגילת רות ובסיפורים המקראיים. כאשר אנו עוסקים בסיטואציה של אישה אלמנה שבעלה נפטר ללא צאצאים, קובעת ההלכה היהודית כי על אחיו של הבעל המנוח, להינשא לאישה ולמעשה "לייבם אותה". אך אם הוא לא נישא לה מכל סיבה, עליהם לעבור טקס "חליצה". הסיבה לכך שהמונחים הללו עדיין רלוונטיים גם בימינו, היא כי הדין הדתי, הוא זה אשר מחייב בין יהודים במדינת ישראל, בכל הנוגע לנישואין וגירושין. נראה כי מדובר בהליך פוגעני וקשה, שנשים יהודיות עברו עוד בתקופה העתיקה ועד היום – וזאת כפי שציינו, בשל הכפיפות של דיני הנישואין והגירושין, לדין הדתי–עברי.

הליך הייבום:

"כִּי יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו וּמֵת אַחַד מֵהֶם וּבֵן אֵין לוֹ לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת הַמֵּת הַחוּצָה לְאִישׁ זָר יְבָמָהּ יָבא עָלֶיהָ וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה וְיִבְּמָהּ." (דברים כה).

ללמדנו מהפסוק, כי אשתו של האח מת, שהיא "היבמה" (האישה) נישאת לאחיו של המת, שהוא "היבם" ובכך הם הופכים להיות בעל ואישה לכל דבר. נעיר, כי הייבום נעשה רק במידה והמנוח נפטר ללא צאצאים. בכל מקרה אחר, האישה של אח הנפטר – אסורה על אחיו. אם לאח הנפטר אין אחים, אזי האישה פטורה מייבום. במידה והאח אינו מעוניין או אינו יכול לייבם את האישה, אזי היא כביכול – לפי ההלכה העברית – תלויה בו ואז המשמעות היא שאינה יכולה להינשא לגבר אחר, עד לקיום טקס החליצה (אשר עליו יפורט בהמשך).

הליך החליצה:

"וְאִם לֹא יַחְפּץ הָאִישׁ לָקַחַת אֶת יְבִמְתּוֹ וְעָלְתָה יְבִמְתּוֹ הַשַּׁעְרָה אֶל הַזְּקֵנִים וְאָמְרָה מֵאֵן יְבָמִי לְהָקִים לְאָחִיו שֵׁם בְּיִשְׂרָאֵל לֹא אָבָה יַבְּמִי: וְקָרְאוּ לוֹ זִקְנֵי עִירוֹ וְדִבְּרוּ אֵלָיו וְעָמַד וְאָמַר לֹא חָפַצְתִּי לְקַחְתָּהּ:
וְנִגְּשָׁה יְבִמְתּוֹ אֵלָיו לְעֵינֵי הַזְּקֵנִים וְחָלְצָה נַעֲלוֹ מֵעַל רַגְלוֹ וְיָרְקָה בְּפָנָיו וְעָנְתָה וְאָמְרָה כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו:" (דברים כ"ה).

הליך החליצה מתבצע כאשר אין אפשרות לבצע את הליך הייבום, או כאשר היבם מסרב להינשא לאשת אחיו. ההליך מתבצע באופן הבא: היבם, שהוא כאמור האח של הנפטר, לוקח נעל שעשויה מעור, נועל אותה על רגלו הימנית וקושר את הרצועות על רגלו. האח והאלמנה עומדים בבית דין הרבני ומקריאים להם "מאן יבמי" וכן: "לא חפצתי לקחתה". ואז, היבמה משחררת את הרצועות של הנעל מרגלו של היבם, חולצת את הנעל וזורקת אותה. לאחר שלב זה, האלמנה צריכה לומר ליבם – "ככה ייעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו".

קשיים העולים מסירוב לעריכת טקס חליצה:

עקב סרבנות היבם לעבור את הליך החליצה, מתגלה לרוב קושי מהותי, מעבר לעובדה שמדובר בטקס משפיל מאוד. הקושי הוא שהאישה נותרת עגונה, כלומר – אסורה לנישואין ואסורה בקיום יחסי אישות עם גבר אחר. מכאן, שבדומה לתופעה של סרבנות גט מטעם בעלים, גם התופעה של הייבום והחליצה, לא פעם יצרה מקרים מכוערים, שבהם משפחות הבעל שנפטר, מנסות לסחוט כספים מהאלמנה, לשם עריכת טקס החליצה.

איך אפשר לעקוף את טקס החליצה:

כעיקרון, אפשר לעקוף את טקס החליצה, באמצעות חתימה של אחיו של החתן, בעת החתונה, על שטר חליצה, שבמסגרתו יתחייב שבמקרה שהאח המתחתן ימות, ללא צאצאים, הוא (האח) יהיה חייב לערוך הליך חליצה לאלמנת אחיו ללא תגמול כספי. מעבר לכך, במידה ואכן עולה תופעה פסולה של סחיטת כספים, תמיד אפשר לבחון אפשרות להגיש תביעה נזיקית, נגד האח הסרבן ואף נגד המשפחה, בגין פגיעה בכבוד האדם וחירותו. זאת בדומה לתביעות נזיקין נגד סרבני גט.

לסיכום:

ייבום וחליצה, למרות שאלו שני מונחים ארכאיים, שספק אם ראוי בכלל לבצע במדינה מודרנית, הם עדיין מונחים רלוונטיים במציאות הקיימת בישראל. לכן, במקרים אלו כדאי מאוד להיעזר בעורך דין גירושין בעל ניסיון, לשם קבלת ייעוץ פרטני.