כל אדם כשיר לזכויות וחובות משפטיות, אלא אם זכות זו נשללה ממנו על ידי בית המשפט או מכוח דין אחר. ללמדנו, שלכל אדם יש זכות לנהל את כספו כפי שהוא רואה לנכון, להתגורר היכן שהוא מעוניין, לנהל חשבון בנק בעצמו ולקבל טיפול רפואי כפי שהוא רואה לנכון. במילים אחרות, לכל אדם יש זכות לחיות את חייו האישיים מבלי לדרוש אישור מגוף או מאדם אחר, כל עוד הוא אינו מבצע עבירה פלילית או פוגע באדם אחר.

אם נתרגם לשפה משפטית את הדברים שכתבנו בפתיח – כל אדם כשיר לזכויות וחובות. עם זאת, הכשרות המשפטית שלנו, גם היא קבועה מכוח החוק ולכן החוק יכול גם לשלול את הכשרות המשפטית שלנו, באמצעות מי שממונה על יישום ופרשנות החוק – שהוא בית המשפט. כאשר בית המשפט מוצא כי אדם אינו כשיר לנהל את חייו לבדו, אזי הוא רשאי למנות לו אפוטרופוס. תפקידו של האחרון יהיה לנהל את עניינו של האדם, בהתאם למנדט שהעניק לו בית המשפט. לחלופין, בית המשפט יכול גם למנות תומך החלטות לאדם, אשר יסייע לאדם שלטובתו הוא מונה, להגיע להחלטות מושכלות ונכונות בעניינו. נוסיף כי כשרות משפטית לא נשללת רק על ידי בית המשפט, אלא שגם הדין, שבא לידי ביטוי בחקיקה, יכול לעיתים לקבוע מראש, כי ישנם אנשים מסוימים אשר לא יהיו כשירים לפעולות מסוימות (לדוגמא – קטינים).

במאמר שלהלן, נעסוק בכשרות משפטית וכפועל יוצא, בדיני הכשרות המשפטית במדינת ישראל. נסביר מהי כשרות משפטית, מהו אפוטרופוס ומתי מתמנה על ידי בית המשפט אפוטרופוס. כמו כן נסביר מה ההבדל בין אפוטרופוס לגוף ואפוטרופוס לרכוש, מי הוא תומך החלטות וכן מהו ייפוי כוח מתמשך. כל זאת נעשה – לידיעתכן\ם ולנוחיותכן\ם, הגולשים והגולשות:

נבקש רק להעיר כי המאמר שלהלן הוא מאמר כללי בלבד ואין בו כדי להוות תחליף לייעוץ משפטי ספציפי, שהרי לשם כך יש לפנות לעורך דין משפחה בעל ניסיון ומיומנות מתאימה.

כשרות משפטית והדין בישראל:

כפי שתיארנו בהרחבה בפתיח, ברירת המחדל החוקית היא שכל אדם כשיר לזכויות וחובות משפטיות. מצד אחד, הזכות הזו כוללת חובה לפעול בהתאם להוראות החוק. מצד שני, הזכות הזו גם כוללת חובה לנהוג באחריות אישית. במקביל, כלל הכשרות מעניק לכל אדם את הזכות לנהל את חייו כפי שהוא רואה לנכון. מנגד, ישנם מקרים שבהם הכשרות המשפטית יכולה להישלל. זהו החריג לכלל הכשרות, אשר יכול להתבטא במקרים שבהם בית המשפט מוצא לנכון לשלול את כשרותו של אדם. זאת ועוד, כשרות משפטית יכולה מראש להישלל, מכוח החוק. לדוגמא – במקרים של קטינים, שכשרותם לפעולות מסוימות, נשללת, בשל גילם וחוסר הבנתם (לדוגמא – קיימות הגבלות על קטינים, בכל הנוגע לנטילת הלוואות מהבנק, חתימה על חוזים והדוגמאות עוד רבות). נעיר כי במדינת ישראל, גיל 18 הוא הגיל שבו כל אדם הופך להיות כשיר לכל הזכויות והחובות המשפטיות.

באשר להיבטים הפליליים – גם בנושא זה, ישנה משמעות לשאלה המשפטית. קטין עד גיל 12 לא יהיה אחראי למעשיו מבחינה פלילית, שכן עד לגיל 12, קטינים עדיין לא בהכרח מבינים את משמעות מעשיהם. ללמדנו, שקטין עד גיל 12 אשר מבצע עבירה פלילית, לא יהיה בר עונשין. לא כך הדין, לאחר גיל 12.

חוק הכשרות המשפטית:

דיני הכשרות המשפטית בישראל, קבועים ברובם המוחלט בחוק הנקרא חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב – 1962 (להלן: "חוק הכשרות המשפטית" או "חוק הכשרות"). חוק הכשרות המשפטית, הוא זה אשר מסדיר את דיני הכשרות, הן באשר לקטינים, הן באשר להורים והן באשר לנושאים נוספים (כמו מינוי אפוטרופוס לחולה אלצהיימר או לאדם אשר מבחינה שכלית לא יכול לדאוג לענייניו).

כאמור, ברירת המחדל החוקית, מכוח חוק הכשרות המשפטית, היא שכל אדם כשיר לזכויות וחובות. אך אין זו "סתם אמירה", אלא שזו הוראת הדין, אשר באה לידי ביטוי בסעיף 1 לחוק הכשרות המשפטית, הקובע – "כי אדם כשר לזכויות וחובות מגמר לידתו ועד מותו". כפי שציינו, ברירת המחדל גם נושאת בחובה חריג, הגורס כי ישנם מקרים שבהם תישלל זכותו של אדם, לכשרות משפטית. גם החריג הזה קבוע בחוק הכשרות המשפטית, בסעיף 2 לחוק, הקובע – "כל אדם כשר לפעולות משפטיות זולת אם נשללה או הוגבלה כשרות זו בחוק או בפסק דין של בית משפט". סיכום ביניים – כל אדם כשיר לזכויות משפטיות, אך ניתן לשלול זכות משפטית וכשרות. על כך, נרחיב בחלק הבא של המאמר.

מתי נשללת כשרות משפטית?

כשרות משפטית יכולה להישלל בשני מקרים: או מכוח החוק או מכוח החלטת בית המשפט. בחלק זה, נעסוק במקרים שבהם חוק הכשרות המשפטית, שולל כשרות מקבוצה או אדם מסוים, מטעמים רציונליים. כאמור, קטינים הם קבוצה אשר נשללת ממנה הכשרות המשפטית, בחלקה. הטעם העומד מאחורי שלילת הכשרות – הוא ההבנה שקטינים לא תמיד יכולים לשקול את מירב השיקולים הנדרשים לשם הגעה להחלטות וכן הם אינם יכולים להבין תמיד, את משמעות מעשיהם. זאת ועוד, חוק הכשרות המשפטית אף מגן על קטינים, שכן ישנן פעולות אשר קטין אינו יכול לבצע בגפו – וגם לא הוריו. כמו לדוגמא – להעביר מקרקעין בשם הקטין, להמיר את דתו של הקטין ועוד. פעולות אלו, יכול הקטין, באמצעות הוריו, לבצע רק באישור של בית המשפט.

חוק הכשרות המשפטית קובע כי ההורים הם האפוטרופסיים הטבעיים של ילדיהם. כלומר, נקודת המוצא היא, שמתמנה לקטין אפוטרופוס מכוח הדין וללא צורך בהחלטת בית המשפט. בדומה לדין הכללי שחל על אפוטרופוס, גם על הורים חלה החובה המוסרית וגם החוקית, לדאוג לצרכי ילדיהם, לחינוכם ולמחסורם. זאת ועוד, חוק הכשרות המשפטית לא שולל לחלוטין את כשרותו המשפטית של הקטין, אלא מקל על כשרותו ועל פעולותיו, להבדיל מבגירים. לדוגמא – קטין אולי יכול ליטול הלוואה, אך החלטתו זו ניתנת לביטול על ידי ההורים. זאת ועוד – קטין יכול לערוך הסכם שכירות, אך הוריו יכולים לבטל את ההסכם ועוד. כך שאם נסכם את הנקודה הזו: הכשרות המשפטית של קטינים אינה נשללת לגמרי, אך היא בוודאי מוגבלת, יחסית לבגירים.

מתי בית המשפט ישלול כשרות משפטית מאדם?

כאמור, חוק הכשרות המשפטית קובע הגבלת כשרות משפטית לקטינים. אך במקביל, חוק הכשרות המשפטית גם מקנה לבית המשפט את הסמכות לשלול כשרות מאדם מסוים, במקרים חריגים. כפי שתיארנו, אדם כשיר לזכויות וחובות משפטיות, אלא אם החוק או בית המשפט שוללים זאת. עתה נדון בחריג השני – שלילת כשרות על ידי בית המשפט. הדין, בהתאם לסעיף 8 לחוק הכשרות המשפטית, הוא שבית המשפט רשאי לשלול כשרות לאדם, במקרה שבית המשפט מוצא כי אותו אדם אינו מסוגל מבחינה שכלית או נפשית, לדאוג לצרכיו. במקרה כזה, בית המשפט יכריז על אותו אדם בתור "פסול דין". פסול דין הוא "חסוי". האחרון מוגדר ככזה גם במקרה שבו מתמנה לו אפוטרופוס. לכן, מעתה ואילך, נשתמש במונח "חסוי", לאדם שנשללה ממנו כשרותו המשפטית.

זאת ועוד, שלילת כשרות מטעם בית המשפט, יכולה להיעשות בהתאם לבקשה שתוגש אליו, בין אם על ידי קרוב משפחה של אותו אדם ובין אם על ידי המדינה עצמה (לרבות עובד סוציאלי המטפל בחסוי). כאמור, סעיף 8 לחוק הכשרות, קובע כך: "אדם שמחמת מחלת נפש או ליקוי בשכלו אינו מסוגל לדאוג לעניינים, רשאי בית המשפט, לבקשת בן–זוגו או קרובו או לבקשת היועץ המשפטי לממשלה או בא כוחו ולאחר ששמע את האדם או נציגו, להכריזו פסול–דין". ללמדנו, שכאשר בית המשפט מורה על היותו של אדם פסול דין (דהיינו – חסוי), הכלל הוא כי ימונה לאותו אדם אפוטרופוס, אשר יהיה אמון על ניהול נכסיו וסיוע בהחלטותיו.

הדין באשר למינוי אפוטרופוס:

כפי שציינו בקצרה בפתיח, אפוטרופוס הוא אדם שמתמנה על ידי בית המשפט, לטפל בחסוי. תפקידו של האפוטרופוס – לדאוג לצרכיו ולענייניו של החסוי. אפוטרופוס מתמנה על ידי בית המשפט וכפועל יוצא הוא גם חייב לבית המשפט חובת דיווח. אך החשוב מכך, הוא שאפוטרופוס חייב בחובת נאמנות לחסוי. אפוטרופוס שמפר את חובת הנאמנות, לא רק עשוי לעמוד לדין פלילי, אלא שהוא גם עשוי להיות חייב, כספית ונזיקית. זאת ועוד, כאשר בית המשפט ממנה אפוטרופוס, אזי עליו להגדיר בדיוק מהי סמכותו של האפוטרופוס וכן לקבוע בכתב המינוי לאפוטרופוס, מהי מטרת האפוטרופסות. ישנם מקרים שבהם אפוטרופוס מתמנה רק לשם סיוע ספציפי לחסוי. ישנם מקרים שבהם אפוטרופוס מתמנה לתקופה ארוכה, כדי לסייע לחסוי באופן שוטף.

הבה נמחיש – ישנם מקרים שבהם בית המשפט ממנה אפוטרופוס לחסוי, בתור אפוטרופוס לרכוש. כלומר, במקרה כזה, תפקידו של האפוטרופוס יהיה לסייע ולייצג את החסוי, בכל הנוגע לענייני רכוש. כפועל יוצא, יוסמך האפוטרופוס לנהל את ענייני הרכוש של החסוי. אך במקרה כזה, לא תהיה לאפוטרופוס סמכות לקבל החלטות בעניינו של החסוי בעניינים רפואיים, אלא רק בענייני רכוש. מצד שני, ישנם מקרים שבהם בית המשפט יכול למנות אפוטרופוס לגוף ואז לאפוטרופוס תהיה סמכות לקבל החלטות בעניינים בריאותיים לטובת החסוי, כמו לדוגמא – החלטה האם לעבור ניתוח מסוים או לקבל טיפול רפואי מסוים. כך למשל, בכל הנוגע למינוי של אפוטרופוס, לא פעם בתי המשפט ממנים, לבקשת ילדים, אפוטרופוס להורה חולה אלצהיימר או במחלות אחרות, כאשר ההורה אינו יכול לדאוג לעצמו. במקרים רבים, מי שמתמנה לשמש בתור אפוטרופוס, הוא אחד הילדים או כל ילדיו של אותו הורה.

זאת ועוד, ישנם גם מקרים שבהם בית המשפט יכול למנות אפוטרופוס לגוף ולרכוש ואז, האפוטרופוס, בהתחשב בחובת הנאמנות המוטלת עליו, יהיה אמון על ניהול ענייני הרכוש והגוף של החסוי. חשוב להבהיר כי מינוי של אפוטרופוס, אינו עניין של מה בכך. סמכות הפיקוח על אפוטרופוס, נתונה תמיד לבית המשפט. עם זאת, הנחת המוצא היא שאפוטרופוס ישקול רק שיקולים שהם לטובת החסוי, שכן זו תכלית תפקידו של האפוטרופוס. כמו כן, ישנן פעולות שאפוטרופוס אינו רשאי לבצע, אלא באישור בית המשפט. כמו לדוגמא, העברת נכס מקרקעין או משכון של רכוש ששייך לחסוי ועוד. כך קובע סעיף 47 לחוק הכשרות המשפטית.

כיצד יש להגיש בקשה למינוי אפוטרופוס?

ככלל, בקשה למינוי אפוטרופוס טפסים, צריכה להיעשות בכתב. יש להגיש את הבקשה לבית המשפט לענייני משפחה, הקרוב למקום מגוריו של החסוי. כמו כן, בקשה למינוי אפוטרופוס, צריכה לכלול מספר טפסים, אך החשוב ביותר, הוא לצרף תצהיר מאומת על ידי עורך דין. כמו כן, כדאי תמיד לצרף לבקשה זו, מסמכים רפואיים וגם חוות דעת רפואית, בעת הצורך. זאת ועוד, במידה ויש אדם מסוים שרוצה לשמש בתור אפוטרופוס, אזי יש לצרף כתב הסכמה מטעמו של המבקש, לשמש בתור אפוטרופוס. לרוב, אנו ממליצים להיעזר בעורך דין משפחה, לשם הגשת בקשה למינוי אפוטרופוס.

לרוב, דיון בבקשה זו, נקבע במהרה. במסגרת הדיון, בית המשפט לענייני משפחה ישמע את טענות הצדדים ובעת הצורך אף ישמע את עמדת החסוי. בסיום, תינתן החלטה, אך במידה ובית המשפט אכן ימנה אפוטרופוס, אזי עליו לקבוע בכתב המינוי, את סמכויותיו ואת מטרת המינוי. כמו כן, בית המשפט הוא הגורם המפקח על פעולותיו של האפוטרופוס.

אילו שיקולים שוקל בית המשפט במסגרת בקשה למינוי אפוטרופוס?

כאמור, בית המשפט ימנה אפוטרופוס בהתאם לשיקול דעתו ועל סמך העובדות המוכחות בפניו. עם זאת, אין צורך להכביר במילים, באשר לפגיעה שיכולה להיגרם לחסוי, במקרה שבו מתמנה לו אפוטרופוס. אין ספק כי מדובר בפגיעה קשה בכבוד האדם ובאוטונומיה של החסוי, לנהל את חייו כרצונו. לכן, חוק הכשרות המשפטית מונה מגוון רב של שיקולים, אשר על בית המשפט לשקול, במסגרת החלטתו האם למנות אפוטרופוס או לא. כך קובע סעיף 33 לחוק הכשרות המשפטית ולאור חשיבות הנושא, נצטטו במלואו: "(א) בית המשפט רשאי למנות אפוטרופוס – (1) לקטין ששני הוריו מתו או שהוכרזו פסולי-דין או שהאפוטרופסות לקטין נשללה מהם לפי סעיף 27, או הוגבלה לפי סעיף 29 או שהם אינם מסוגלים למלא כלפי הקטין את חובותיהם לפי הפרק השני או שהם נמנעים, ללא סיבה סבירה, מלמלא את חובותיהם האמורות, כולן או מקצתן; (2) לקטין – בנסיבות האמורות בסעיף 28 או בסעיף 29; (3) לפסולי-דין; (4) לאדם אחר שאינו יכול, דרך קבע או דרך ארעי, לדאוג לענייניו, כולם או מקצתם ואין מי שמוסמך ומוכן לדאוג להם במקומו; (5) לאדם שאין עדיין אפשרות לזהותו; (6) לעובר". כפי שעולה מהוראת סעיף 33, אפוטרופוס יכול להתמנות גם לעובר ולא רק ל
אדם קיים. כמו כן, ניתן להבין, שסעיף 33 לחוק הכשרות מנסה ליצור איזון בין הפגיעה באוטונומיה, לבין הצורך לשמור על חייו ושגרת חייו של החסוי. נעיר שאפוטרופוס יכול גם להיות תאגיד ולא רק אדם בשר ודם. כך קובע סעיף 34 לחוק הכשרות המשפטית. אגב – במשרד המשפטים קיים אגף העוסק באפוטרופסות – "אגף האפוטרופוס הכללי".

מינוי של תומך החלטות:

כפי שציינו, מינוי של אפוטרופוס, יש בו כדי לפגוע באוטונומיה האישית של החסוי. לא בכדי, בשנים האחרונות חל שינוי מגמה בנושא. אותו שינוי מגמה, בא לידי ביטוי בהעדפה של מינוי אדם שיתמוך בהחלטותיו של החסוי ולא בהכרח למנות אפוטרופוס שתפקידו יהיה לנהל את נכסיו או את חייו של החסוי. ללמדנו, כי תומך החלטות הוא אדם שמתמנה על ידי בית המשפט, כדי לשמש משענת לחסוי, דהיינו – לסייע לחסוי בפעולות יומיומיות, לקבל החלטות בעניינו של החסוי וכן לייעץ לחסוי.

אין ספק שישנם מקרים שבהם אדם אולי נזקק לסיוע, אך הוא לא בהכרח נזקק לאדם שינהל את עניינו (דהיינו – אפוטרופוס). לכן, מינוי של תומך החלטות הוא איזון ראוי בין הרצון לסייע לאדם חלש, לבין הפגיעה שיכולה להיגרם לכל אדם, במסגרת מינוי אפוטרופוס. מה גם שמינוי אפוטרופוס, הוא למעשה צעד מאוד נוקשה.

מהו ייפוי כוח מתמשך?

כיום, חוק הכשרות המשפטית מאפשר לכל אדם, להעניק לאדם אחר ייפוי כוח קבוע ומתמשך, אשר יאפשר למיופה הכוח, לסייע למייפה הכוח בעת צרה. כך לדוגמא, הורה יכול להקנות לאחד מילדיו ייפוי כוח מתמשך, אשר יקנה לו את הסמכות לטפל בהורה ולפעול בשמו, במקרה שבו כשרותו הנפשית או השכלית או הבריאותית–פיזית, תיפגע ותמנע ממנו לדאוג לעצמו. יתרה מכך, אדם אשר מחזיק בייפוי כוח מתמשך, יוכל להתמנות בעתיד בתור אפוטרופוס.

לסיכום:

דיני הכשרות המשפטית הם דינים רחבים, עשירים ומורכבים מאוד, אשר מצד אחד מאגדים עניינים שאפשר לכנותם בתור "דיני נפשות" ומצד שני, מאגדים דינים וסדרי דין שיש לקיים. לכן, במידה ואתם נמצאים בסיטואציה שבה יש צורך למנות אפוטרופוס או שאתם נזקקים לעצה בענייניי כשרות משפטית, כדאי מאוד לפנות לעורך דין דיני משפחה בעל ניסיון.