החברה ומערכת המשפט, מנסות ברגישות רבה, להגן ולתמוך בילדים צעירים ורכים בנפשם. בהתאמה, כאשר מדובר באימוץ ילדים, הדבר נהיה סבוך יותר – וזאת לאור יישומן וקיומן של מגננות רבות המגיעות ממספר גופים, אשר לעיתים מסבכות את המערכת כולה. בשים לב לאמור, במאמר שלפניכם/ן נסקור את הנושאים הבאים: מהו הדין באשר לחוק אימוץ ילדים, אילו סוגי אימוץ קיימים, מהו השירות למען הילד, מהו הדין באשר להליך אימוץ בארץ ובחו"ל, מהו הדין באשר לאיסור גילוי אודות ילד מאומץ ועוד.

מאמר זה מובא לנוחיותכם/ן, קוראים/ות יקרים/ות ואין לראותו כתחליף לייעוץ עם עורך דין לענייני משפחה.

הורים ביולוגיים לעומת הורים משפטיים – ביאור מושגים:

ראשית, יש להכיר בשני מושגים מעולם הפסיקה, אשר מבדילים בין ההורים המוכרים לפני הליך האימוץ, לבין ההורים המוגדרים לאחריו. נסביר – הורים ביולוגיים הינם מולידיו של הילוד. הם אלו אשר יירשמו במשרד הפנים ככאלה ומכאן חובתם לשמש כאפוטרופוסים של הילד, כלומר, הם אלו אשר יהיו אחראיים על קבלת החלטות בעניינו, עד כאשר יגיע לגיל בגירות, דהיינו – 18 שנים. הורים משפטיים הם אלו שיהוו אפוטרופוסים של הילד. יש לציין כי רישום האם אומנם נעשה אוטומטית, אך במידה והאם אינה נשואה ו/או אביו אינו בעלה של האם, אזי תידרש הצהרה בדבר זהותו ואבהותו. מנגד, כאשר יורו על אימוץ, ההורים המאמצים יהפכו להורים משפטיים על פי חוק, כולל זכויות וחובות על הילד המאומץ. בהתאמה, הוריו הביולוגיים של הילד יימחקו מרישום במשרד הפנים וכל מידע אודות זהותם – יירשם בשירות למען הילד, שעליו נרחיב בהמשך.

השירות למען הילד:

השירות למען הילד הינו גוף ממשלתי, המפוקח על ידי משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים. אחד מתחומי האחריות הבולטים של גוף זה, הוא הסדרה ופיקוח על אימוץ ילדים בארץ ומחוצה לה. כחלק מאחריות זו, השירות למען הילד מפקח על העמותות המקשרות בין מאמצים למאומצים. כאן, ליבת עבודתו של השירות וכפועל יוצא גם מוטלת עליו אחריות רבה, בשל מקרים רבים במדינות שונות בעולם, של חטיפת ילדים ואימוץ בלתי חוקי. זאת ועוד, כדי להיחשב עמותה חוקית, העוסקת בקישור בין מאמצים למאומצים, הדין הוא כי יש לפעול תחת פיקוחו של השירות למען הילד.

הנושאים שעליו אמון השירות למען הילד, הם: טיפול וסיוע לנשים שהרו מחוץ לתא משפחתי, טיפול והשמת תינוקות שנולדו מחוץ למסגרת נישואים, תחת קורת גג, סיוע לקטינות הרות וטיפול בילדיהן, הדרכה וסיוע למשפחות מאמצות והכוונה בכל תהליך האימוץ. בראש הארגון עומדת פקידת סעד. סניפיו של השירות פזורים בערים: חיפה, ירושלים, באר שבע ותל אביב. לארגון זה יש משמעות רבה בקרב מאומצים, היות וגוף זה אמון על החומר אודות אימוצם. רק שם, יוכל מאומץ, בהגיעו לגיל 18, להיחשף למידע בדבר תיק האימוץ שלו ולדלות פרטים בדבר הוריו הביולוגיים. פרטים אודות אלו – יימצאו בתיק רק אם ירצו הוריו הביולוגיים לחשוף את זהותם. אחרת, רצונו של הבגיר המאומץ יעלה בתוהו.

סוגי אימוץ – אימוץ פתוח לעומת סגור:

בעולם קיימות שתי שיטות עיקריות לאימוץ ילדים. השיטות הן: אימוץ פתוח ואימוץ סגור. באימוץ פתוח, מוסדר הקשר של הילדים עם ההורים הביולוגיים, במקביל לשהותם בחזקת ההורים המאמצים, דהיינו – "המשפטיים". במילים אחרות, ההורים הביולוגיים יזכו לביקור ילדם אשר אומץ על ידי הורים אחרים, אך החלטות בדבר חייו של הילד יעשו על ידי המאמצים, אם כי ברוב המקרים ניתן לראות כי שיקול דעתם של ההורים הביולוגיים מובא בחשבון. סוג אימוץ זה, נועד ליישום במקרים אשר בהם ההורים הביולוגיים אינם מסוגלים לטפל באופן עצמאי בילדם, אם כי הם אוהבים אותו ורוצים בקשר ישיר עמו. דרך טיפול זו, צריכה לקבל אישור על ידי ההורים המאמצים, אשר פותחים את ביתם וליבם לא רק לילד, אלא גם להוריו. נוסיף כי אימוץ פתוח מקובל בקנדה ובארה"ב. כמו כן, הוא נתמך באישור בית המשפט והמחלקה הסוציאלית, אשר בוחנת את האפשרות הנ"ל. יש לזכור כי יציבות וכן וודאות בחייו של ילד, נתפסות על ידי הרשויות ובתי המשפט, כערך עליון. במידה ויראו באופן אימוץ זה, כפוגע ביציבותו של הילד – אזי לא יאשרו אימוץ מסוג זה.

האימוץ השני והנפוץ בישראל, הינו אימוץ סגור, אשר במסגרתו הילד לא יכיר את הוריו הביולוגיים עד גיל 18 וגם זאת, רק במידה ויבקש שיינתן לו מידע אודותיהם. נעיר כי הסיבה שלאורה אימוץ זה נפוץ בישראל, היא בשל המלצותיו החוזרות ונשנות של השירות למען הילד, אשר באופן סיסטמתי רואה באימוץ פתוח כ"חסר יציבות". יש לדעת כי באופן משפטי, האפשרות לאימוץ פתוח קיימת בישראל, אם כי היא נדירה.

חוק האימוץ בישראל:

הסמכות החוקית לאימוץ ילדים בישראל מוגדרת ומתוארת בחוק אימוץ ילדים, התשמ"א- 1981 (להלן: "חוק האימוץ"). חוק האימוץ, מסדיר את הליך האימוץ בפרט והמעטפת להליך ככלל. לחוק האימוץ עיקרון "על" אשר לפיו נוטה בית המשפט לקבל החלטותיו והוא עקרון "טובת הילד", כאמור בסעיף 1ב לחוק האימוץ: "בעת בחינת טובת המאומץ בהחלטות בהליכי אימוץ יובאו בחשבון זכויות הילד, צרכיו והאינטרסים שלו, לרבות זכותו ליציבות ובכלל זה צמצום העברתו ככל הניתן בין מסגרות או בין משפחות..". זאת אומרת, כל מקרה ייבחן לגופו של עניין ולפי הילד הספציפי הנבחן במקרה. התוצאה של ההליך, תבוא לידי ביטוי בהתחשב בטובת הילד המאומץ וללא כל קשר לאינטרסים העוטפים את ההליך (רצון המאמצים לילד, רצון ההורים הביולוגיים בטיפול בילדיהם או לאו וכולי).

באילו מקרים יבחרו יחיד או זוג לאמץ:

הסיבות לאימוץ הן רבות ומגוונות, אך ישנן מספר סיבות עיקריות, שבגינן בוחרים בני זוג או יחיד לאמץ ילד. לרוב, מדובר במגבלה אשר מונעת מהאדם לממש את זכאותו להיות הורה, בין אם מדובר בזוג אשר אינו יכול להיכנס להריון מסיבות כאלו ואחרות ובין אם מדובר בזוגות חד מיניים, אשר המגבלה הביולוגית אינה מאפשרת זאת (סביב נושא זה קיים שיח חברתי ומשפטי רחב ומכאן – תנאים נוקשים אף יותר מבדרך כלל לאימוץ ילדים. אך מדובר בנושא רחב ולא נרחיב מעבר לכך).

אפשרות נוספת לאימוץ, באה לידי ביטוי במקרים של זוגות אשר מצבם הכלכלי מאפשר אימוץ. במקרים רבים זוגות אלו מעוניינים לאמץ, במקביל להיותם הורים ביולוגיים לילדיהם, מתוך רצון לסייע ולתרום לילדים אשר זקוקים לדמויות הוריות בחייהם.

עם זאת, חשוב לציין כי לא בכל מקרה תינתן להורים אפשרות לאמץ. הטעם לכך, הוא שחוק האימוץ קובע תנאים ברורים לאימוץ. התנאים בכללותם, הם: גיל המאמץ – המאמץ צריך להיות מבוגר מהמאומץ ב-18 שנים ולא יותר מ-43 שנים. אם מדובר בזוג – עליו לחיות ביחד שנתיים לפחות. קיימת הכנסה קבועה המאפשרת את כלכלתו של המאומץ. קיימים תנאי מגורים סבירים ואפשרות לחדר פרטי למאומץ. אי רישום עבר פלילי בעבירות הנוגעות לקטינים, מין או אלימות. כל סוג עבירה אחר – ייבחן אך לא ייפסל על הסף.באופן גורף, דת ההורים תהיה כדת המאומץ (ישנם חריגים). כמו כן, לצורך אימוץ נדרשת גם בריאות תקינה, פיזית ונפשית.

הסכמת ההורים הביולוגיים לאימוץ:

כדי להתחיל בהליך האימוץ, יש לקבל את הסכמת שני ההורים הביולוגיים. כך קובע סעיף 8 לחוק האימוץ. אופן ההסכמה של ההורה לאימוץ, מתואר אף הוא בהוראות החוק וזאת לשם מניעת חרטה או הצהרות שאינן ניתנות תוך גמירות דעת. יש לזכור כי אימוץ הוא בבחינת דיני נפשות ולכן, כל צעד ושעל בתיק שכזה, הינו בעל השלכות רבות.

הסכמת ההורה מחייבת: הסכמה מדעת, שנעשית רק לאחר שהובא להורה כל המידע הרלוונטי בדבר האימוץ, על כל ההשלכות בו. ההסכמה צריכה להתקבל לפחות 7 ימים לאחר הלידה (וזאת לאחר הבנה, כי דיכאון אחרי לידה אצל נשים, המוכר בספרות הרפואית, יכול להשפיע על החלטותיה של האם והוא אינו נובע ממחשבה שקולה ולא משקף את רצונה לטווח הרחוק). באשר להסכמה זו, קיימים חריגים. דהיינו, ישנם מקרים שבהם יראו בהוצאת הילד בשלב זה, פעולה שנעשית לטובתו ולטובת אמו (לדוגמא, במגזרים אשר ילודה שלא במהלך נישואין, מהווה הפרה בוטה של הדת ומובילה לגינוי האישה).

כמו כן, במקרים בהם זהות האב אינה ידועה ואין ברצונה של האם לגלות פרטים אודותיה, על המדינה מוטלת חובת בירור בסיסית וסבירה בדבר זהותו של האב, יידועו ובקשת אישורו לאימוץ. נעיר בנקודה זו, כי בעבר התרחשו לא מעט מקרים, שבהם האב לא ידע על לידת בנו ולאחר יידועו, דרש להכיר בבנו ולהחזירו לחיקו. מקרים אלו עלו בתקשורת בשם "תינוק המריבה" (היו שתי פרשות שכונו כך). הסכמת ההורה, באופן פרקטי, תינתן בהצהרה לאחד מהבאים: בפני שופט או דיין ועובד סוציאלי או בפני משפטן ועובד סוציאלי. במידה ומדובר בהורה קטין, יספיק אישורו של בית המשפט, לאחר שימוע של הקטין. גילוי הוריו של הקטין, אינו מחויב במשפט הישראלי, בשונה ממקומות אחרים בעולם.

מתי יחשב ילד כ"בר אימוץ"?

"בר אימוץ" – הוא ההגדרה המשפטית לילד אשר עומד בקריטריונים למסירה להורים מאמצים. סעיף 13 לחוק האימוץ, מגדיר באילו מקרים יוגדר ילד כבר אימוץ. אלו הם המקרים:

במידה ויוסכם על ידי הוריו לשלחו לאימוץ על פי סעיף 13 לחוק האימוץ. במידה ולא, קיימות מספר סיבות שבגינן יוגדר ילד כבר אימוץ, ללא אישור הוריו:

• במידה ולא התקבלה הסכמתו של האב, בשל אי הימצאותו וכן נעשה חיפוש סביר ליידע אותו בדבר האימוץ.
• במידה וההורה, אבי הילד, לא היה נשוי לאמו ולא הכיר בילד כילדו, או במידה והילד אינו גר עמו והוא סירב ללא סיבה סבירה לקבלו לביתו.
• במידה וההורה מת או הוכרז כפסול דין או שהאפוטרופסות על הילד נשללה ממנו.
• במידה והורה הפקיר או נמנע מלקיים קשר עם הילד ללא סיבה סבירה, במשך 6 חודשים רצופים.
• במידה וההורה נמנע מלקיים את חובותיו כלפי הילד, כולן או עיקרן, במשך 6 חודשים.
• במידה והילד היה מוחזק מחוץ לבית הוריו במשך 6 חודשים, בטרם מלאו לו 6 שנים וההורה נמנע מלקבלו לביתו.
• במידה וההורה אינו מסוגל לדאוג לילדו כראוי, בשל התנהגותו או מצבו ואין סיכוי שהתנהגותו או מצבו ישתנו בעתיד.

הסכמת המאומץ:

ככלל, חוק האימוץ מחייב את בית המשפט, לקבל את הסכמתו של המאומץ להליך האימוץ, במידה והקטין הגיע לגיל 9 או במקרה שבו בית המשפט סבור כי הילד בגיר וכשיר להבין את הנעשה בעניינו. זהו הדין לפי סעיף 7 לחוק האימוץ. דבר החקיקה האמור, מחייב את בית המשפט לשמוע את רצונו של הילד ולשתפו באמור בעניינו. הדבר נובע מהאמנה לזכויות הילד, אשר דנה רבות בזכותם של ילדים להביע את דעתם בנושאים הקשורים לחייהם. עם זאת, נבהיר כי ישנו סייג לאמור בתחילת הסעיף, לפיו במידה ויצטברו התנאים הבאים, יוכל בית המשפט להורות על צו האימוץ בשונה מדעתו של הילד. להלן דבר הסעיף: "אולם רשאי בית המשפט, לאחר ששמע את המאמץ ועובד סוציאלי לפי חוק האימוץ, לתת צו אימוץ בלי לגלות את דבר האימוץ למאומץ אם שוכנע שנתקיימו שלוש אלה: (1) המאומץ אינו יודע כי המאמץ אינו הורהו; (2) כל הסימנים מעידים שהמאומץ רוצה בהמשך הקשר עם המאמץ; (3) טובת המאומץ דורשת שלא לגלות לו את דבר האימוץ."

תהליך האימוץ בישראל:

לאחר הכרזת הילד בתור קטין בר אימוץ, על ידי בית המשפט, במידה וקיימת עילת אימוץ לפי סעיף 13 לחוק האימוץ, בית המשפט יבחן משפחות אשר יקלטו את הילד תחת חסותם. השלב הזה נקרא בהליך האימוץ, שלב "יצירת הורות משפטית". בשלב זה, תיבחן קליטתו של הילד האמור במשפחה מאמצת וזאת בעזרת תקופה בת 6 חודשים, שבה תלווה המשפחה בעובדים סוציאליים אשר יבחנו את קליטתו של הילד למשפחה הנבחנת. במידה ומדובר בילד בגיר וכשיר מבחינה שכלית ורגשית להבין את ההליך, תישמע כאמור דעתו בדבר ההשמה במשפחה המאמצת.

לאחר הגשת חוות דעתם של העובדים הסוציאליים וכל הגופים המעורבים בהליך, יועבר הילד לחזקת ההורים המאמצים ומכאן השלב האחרון, "שלב יצירת הורות משפטית", שהוא תוצאות האימוץ: "אימוץ יוצר בין המאמץ לבין המאומץ אותן החובות והזכויות הקיימות בין הורים ובין ילדיהם ומקנה למאמץ ביחס למאומץ אותן הסמכויות הנתונות להורים ביחס לילדיהם; הוא מפסיק את החובות והזכויות שבין המאומץ לבין הוריו ושאר קרוביו והסמכויות הנתונות להם ביחס אליו ואולם – (1) רשאי בית משפט לצמצם בצו האימוץ את התוצאות האמורות; (2) האימוץ אינו פוגע בדיני איסור והיתר לענייני נישואין וגירושין; (3) הוראות סעיף זה אינן באות לגרוע מהוראות סעיף 16 לחוק הירושה, תשכ"ה–1965". זאת ועוד, לפי סעיף 16 לחוק האימוץ, ההורה רשאי לשנות דעתו ולחזור בו מהמסירה לאימוץ, במידה ולא חלפו 60 ימים מיום המסירה להורים המאמצים. מטרתו של הזמן הנקוב, היא לא ליצור משקעים אצל הילד המאומץ, כדי שלא יתרגל למצב חדש ולאחר מכן יועבר שוב.

תהליך האימוץ כאשר המאומץ מגיע מחו"ל:

גם כאשר מובא הילד המאומץ מחו"ל, החקיקה בישראל מחייבת הליך זהה לאימוץ, למרות שקיימות התאמות הקשורות להליך "הבאת הילד מהמדינה הזרה". ראשית, יש לדעת כי קיים חוסר בילדים המוגדרים כברי אימוץ בישראל ומכאן נובע הצורך לאמץ ילד מחו"ל. לאימוץ מחו"ל מלווה גם חשש רב, בעיקר כאשר מדובר באימוץ הנעשה במדינות נחשלות. החשש נובע ממקרי חטיפת ילדים, שנעשו כדי להשיא רווחים כלכליים לחוטפים. לכן, בעת אימוץ ילד מחו"ל, השירות למען הילד יבחן באופן קפדני את העמותות העובדות בשיתוף פעולה ויעקוב אחרי צעדיהן ואופן הביצוע. נוספת לכך הגבלה הנוגעת ליכולת חרטת ההורים הביולוגיים והיא הגבלת גיל, העומדת על אימוץ מגיל 6 חודשים ומעלה וזאת כדי להבטיח שההליך לא יעשה תוך חוסר מודעות של ההורים הביולוגיים.

איסור גילוי אודות אימוץ:

כחלק מהתפיסה המנדטורית והבסיסית של השירות למען הילד, כדי להגן על ילד, יש למנוע ממנו את חשיפת היותו מאומץ, זאת ככלל. לפי סעיף 34 לחוק האימוץ, קיים איסור על גילוי בדבר אימוצו של ילד. לפי הוראת הסעיף, אין לפרסם את הפרטים הבאים: שמו של המאמץ או המאומץ, שמו של ההורה הביולוגי, שמו של מועמד לאמץ, או כל דבר שעלול להוביל לזיהויים. מי שיפרסם את הנ"ל, צפוי לעונש אשר דינו עומד עד כדי 6 חודשי מאסר. הסייג לסעיף הינו: בית המשפט רשאי להורות על פרסום אחד מהפרטים – וזאת רק אם דעתו תהיה שהדבר הוא לטובת המאומץ.

סמכות השיפוט בעניין אימוץ:

הערכאה שיש לה סמכות לדון בענייני אימוץ ילדים, היא בית המשפט לענייני משפחה, זאת לפי סעיף 26 לחוק האימוץ. יתרה מכך, כאשר בית המשפט לענייני משפחה, דן בענייני אימוץ ובשים לב להוראות הדין, הוא גם מקבל על עצמו סמכויות נוספות של בית משפט לנוער, זאת לפי חוק הנוער (טיפול והשגחה), התש"ך-1960.

סיכום:

הליך האימוץ הינו מורכב וסבוך מבחינה משפטית וזאת בנוסף לגורמי הרווחה המעורבים בהליך וכן בפן הרגשי הטמון בו. ללמדנו, כי אם הנך נמצא בעיצומו או בתחילתו של הליך זה, חשוב להיוועץ בעורך דין לענייני משפחה. האחרון יכיר את כל ההליכים הנוגעים לאימוץ, את הזכויות והחובות של כל צד בהליך וכן את השלכותיה של כל החלטה שתתקבל, במהלך הדרך הארוכה. גם סיוע של גורמי מעטפת, כמו מוסדות רווחה והשירות למען הילד, יוכל להיעשות בשיתוף עורך דין משפחה.