חלוקת הרכוש המשותף בין בני זוג המחליטים להתגרש, היא אחד השלבים המורכבים והקשים ביותר, במסגרת הליך גירושין. רכושנו, הוא חלק מביטחוננו. במהלך גירושין או פרידה, ביטחוננו מעורער ביותר גם כך. במאמר שלהלן, נסביר על חלוקת רכוש במסגרת הליכי גירושין, לפי הדין החל בישראל. כל זאת – לידיעתכן/ם ונוחיותכן/ם, הגולשים והגולשות:

נבקש להעיר כי המאמר שלהלן הוא מאמר כללי בלבד ואין בו כדי להוות תחליף לייעוץ משפטי ספציפי. לשם כך יש לפנות לעורך דין גירושין.

חלוקת רכוש – רקע כללי:

התאריך 1.1.1974 (להלן: "התאריך הקובע"), הינו תאריך משמעותי לדיני המשפחה בישראל, שכן בתאריך זה נכנס לתוקף חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג–1973 (להן: החוק) ושינה באופן מהותי את אופן חלוקת הרכוש בין בני זוג העומדים בפני גירושין. כאמור, הליך הגירושין הינו הליך מורכב וארוך, שעיקרו הוא סוגיית חלוקת הרכוש. לפני שנחקק החוק, התקיימה חזקה משפטית, הנקראת: חזקת השיתוף. החוק שינה את החזקה המשפטית ויצר משטר רכוש מוסדר מבחינה חוקית, כפי שנבהיר בהמשך.

חזקת השיתוף:

חזקת השיתוף היוותה את הסדר הממון בין בני זוג עד שנת 1974 ואז, כאמור, נכנס לתוקף חוק יחסי הממון. הסדר חזקת השיתוף התבסס (עד היום) על ההנחה, שבני זוג המנהלים חיים משותפים, רוכשים יחד, במהלך השנים, נכסים ורכוש. לכן – הרכוש המשותף של בני הזוג, לרוב יחשב כרכושם המשותף. לכן, במידה והזוג מחליט על סיום יחסיהם או על גירושים, אזי עליהם לחלק את הרכוש באופן שווה ביניהם וזאת מהסיבה שהלכת השיתוף מבוססת על כך שבני הזוג תורמים באופן שווה לרווחת המשפחה. ככלל, לצורך תחולתה של חזקת השיתוף, יש למלא שני תנאים: התנאי האחד, הוא כי על בני הזוג לקיים אורח חיים משותף ותקין, או במילים אחרות – משק בית משותף. התנאי השני, הוא כי על בני הזוג לקיים מאמץ משותף, הן בצורה השקעה כספית בנכס והן בצורת השקעת מאמץ בסידור הבית וטיפוחו. כלומר, לא משנה אם אחד מבני הזוג השקיע הון בכנסים ואילו השני רק תרם לתחזוקת הבית. עם זאת, אחד הקשיים של חזקת השיתוף, היא הוכחת הכוונה לשתף רכוש כאשר מדובר ברכוש ששייך רק לאחד מבני הזוג. מכאן, שחזקת השיתוף, גרמה לא אחת למחלוקות רבות בין בני זוג. מחלוקות קשות אלו גרמו למחוקק לחוקק את החוק בשנת 1974.

נוסיף, כי גם כיום, ניתן להחיל, במקרים מסוימים, את חזקת השיתוף, אך זהו נושא מורכב שלא נרחיב לגביו במאמר הזה.

חוק יחסי ממון / הסדר איזון משאבים:

החוק מחיל הסדר איזון משאבים, אשר לפיו כל הרכוש המשותף של בני הזוג, יחולק ביניהם באופן שווה. זוהי ברירת מחדל, אשר חלה על כל זוג שהתחתן לאחר שנת 1974, אשר לא ערך הסכם ממון. סעיף 5 לחוק, מגדיר את אופן חלוקת המשאבים בין בני הזוג וקובע כי כל רכושם של בני הזוג יחולק שווה בשווה, לרבות נכסים שרשומים על מי מבן הזוג.

כמו כן, שאלה חשובה שעולה, היא: מה נחשב בתור רכוש משותף? התשובה היא כדלקמן: כל רכוש שאותו צברו בני הזוג ברבות השנים, לרבות נכסים שאחד מהם קיבל. כלומר, הרכוש המשותף יכלול את הרכוש שבני הזוג צברו יחד, החל מתחילת חייהם המשותפים ועד למועד הקרע בניהם. החריגים למונח "רכוש משותף", בהתאם לחוק, הם: קצבת נכות, קצבת אלמנות, קצבת זקנה וכן רכוש שקיבל אחד מבני הזוג במתנה.

האם ניתן לסטות מהסדר איזון המשאבים הקבוע בחוק?

התשובה חיובית. החוק, קובע שני תנאים, או אם נרצה – חריגים, שמכוחם אפשר לסטות מהסדר איזון המשאבים. החריג האחד, קבוע בסעיף 8(2) לחוק, המקנה לבית המשפט סמכות לסטות מהסדר איזון משאבים במקרים מיוחדים, בהתחשב בהכנסת בני הזוג ובמסת הנכסים שלהם. עם זאת, סטייה כזו תיעשה לעיתים רחוקות. החריג השני, הוא במקרה שבו בני זוג ערכו ביניהם הסכם ממון, כלומר – הסכם אשר מסדיר חלוקת רכוש שונה, בעת פרידה או גירושין.

איזו ערכאה משפטית הזה בענייני רכוש?

לבית המשפט לענייני משפחה קיימת הסמכות לעסוק בענייני רכוש, אך לא רק: גם בית הדין הרבני מוסמך לדון בחלוקת הרכוש, במקרה בו הגישו בני הזוג בקשה לגירושין, הכוללת את חלוקת הרכוש ביניהם. כמו כן, במקרה שבו אחד מבני הזוג פתח תיק בבית המשפט לענייני משפחה בעניין חלוקת הרכוש, התיק ידון בו, על פי הכלל – שהתיק ידון במקום הראשון שאליו פנו.

לסיכום:

ככלל, הליך הגירושין, הפרדת החיים המשותפים וחלוקת הרכוש בפרט, הינם צעדים משמעותיים וקשים בחייו של אדם. לכן, אם אתם נמצאים בהליך משפטי בנושא, מומלץ להיוועץ בעורך דין לענייני משפחה, שילווה אתכם בהליך בצורה זהירה שקולה ומסודרת.